הקשר בין הפורטנייט הארור לבין מטוסי העל התמימים, לכאורה

כשעקרונות פוגשים מציאות

התחלתי טוב. אוכל – רק בריא. טלוויזיה – בשום אופן. משחק חדש – רק אחרי שתאסוף את הקודם. אמא שיודעת.

ואז... אתם יודעים, החיים. בשלבים המתקדמים של ההריון השני, כשנדב הבכור עוד פעוט בעצמו, התחלתי לאפשר לו לצפות כמה דקות של טלוויזיה בעודי מסדירה את הנשימה. כשנהייתי פתאום אמא לשניים וגלעד בן זוגי נכנס לתקופה עמוסה בעבודה, הבית הפך לתחנת סבתות-דודות-מטפלות שבנוכחותן החוקים תמיד מתגמשים. והנה, אני מתגמשת איתן. אז מותר מתוק, אבל רק אחרי האוכל. טוב רק הרבה לפני האוכל. אבל רק אחד. טוב, רק שניים. ומותר טלוויזיה אסורה, אבל רק סרטון אחד, טוב שלושה, אבל בלי משהו מהיר, טוב אחד מהיר ושניים רגועים. והבית הו הבית, זכור לי שהייתה לי פעם רצפה אבל מזמן לא התראנו. החיים.

 

לחשב מסלול מחדש

והייתי מוכנה לקבל את זה, אם לא הייתי רואה לפני כמה חודשים את הבן שלי משתנה לי אל מול עיניי. צועק, כועס, מאיים, מוציא מפיו ביטויים שלא ידעתי שקיימים בלקסיקון. אז האמא שיודעת שאני התקשרה לגננת, לברר מה קורה שם בגן. הגננת באדיבות וברגישות סיפרה על כל מה שקורה בגן (בקיצור: כלום, דבש ונופת צופים), ורק בסיום השיחה אמרה בעדינות – אולי תשקלו מה הוא רואה בטלויזיה. אני הסברתי והתגוננתי שכל הילדים בגן מדברים על מטוסי על, איך אמנע ממנו. והיא בחכמתה הסבירה שאפשר לדבר על מטוסי העל בלי לראות את מטוסי העל.

מהורהרת התלבטתי מה עושים עכשיו. למחרת בבוקר, נדב התחיל להתרוצץ ברחבי הבית, ופתאום אני רואה שהוא לא "משתולל", אלא משחזר אחד לאחד סצנה מתוך מטוסי העל. הסצנה על פניו נראתה תמימה, אבל עכשיו בעודו משחזר אותה, הבנתי את כל הרבדים האלימים והמפחידים שהיו שזורים בה.

זהו, החלטתי, אין יותר מטוסי על. וגם אין טלויזיה (כלומר יש אבל רק בסופ"ש ורק סרטון אחד, והפעם באמת). עברנו את כל חמשת שלבי האבל – נדב הכחיש, כעס, התמקח, היה עצוב מאוד, ובסוף קיבל את "גזר הדין". ובתוך כמה ימים קיבלתי את הבן שלי בחזרה. שוב רגוע, סבלני, שליו, שובב בדיוק במידה הנכונה. ואני מאושרת שזה שיעור שלמדתי כשהוא בן 4 ולא בן 12.

 


מסכים ארורים

כי אני פוגשת את בני ה-12. בתקופה האחרונה עוד ועוד הורים פונים אלינו למרכז כדי שנציל את ילדיהם מהתמכרות איומה למשחק התורן, בימים אלו מדובר בפורטנייט כמובן. הסיפור הוא לרוב דומה. נער צעיר שמבלה את מרבית יומו במשחק. ארבע, חמש, שש שעות ביום רגיל (בהנחה שלא נשר עדיין מבית הספר). חמש-עשרה שעות ויותר בשבת. העיניים במסך. השלט בידיו. הוא צועק, מקלל, קורא בשמחה, כל עולמו וכל חושיו במשחק. ההורים מתארים מציאות איומה שבה כל ניסיון לבקש מבנם להפסיק לשחק מביא להתפרצויות זעם, בכי, צרחות או אלימות. בשלב מסוים ההורים מוותרים ופשוט לא מבקשים שוב. כולם "מרוצים" – הילד לא צורח, ההורים לא נצרחים. והשקט המדומה שורר. אבל להורים זה לא מסתדר. הם רוצים את הבן המתוק והאהוב שלהם בחזרה. הם מתגעגעים אליו. אז הם פונים לעזרה.

בניגוד לתהליך עם בני בן ה-4, העבודה שלנו עם נערים נפגעי מסכים ומשחקים למיניהם היא עבודה מורכבת. נקודת המוצא עם חלק מהנערים הינה שהם, באופן הכי בסיסי מבחינה ביולוגית, מכורים. כל ניסיון שלנו לנתק אותם ממושא ההתמכרות עלול לגרום להתפרצויות קשות ולסבל אמיתי ורב עבור הנער ועבור כל הסובבים אותו. צריך להכין את ההורים לכך ולהתכונן מראש לכל התסריטים האפשריים, כדי לוודא שאנחנו שומרים על הביטחון של הנער וסביבתו.

 

לגלות את ההורות מחדש, לגלות את הנער מחדש

האמת הכואבת היא שזו לא חוכמה פשוט לנתק. צריך לראות מה יקרה כאשר הוא יתנתק. אין מסך, יש זמן פנוי, אז מה עושים עכשיו? וכאן בעצם הדברים מתחילים להתחבר אל מה היה שם כשהילד היה צעיר יותר. איך נראת מערכת היחסים שלו עם הוריו? האם בני המשפחה יודעים להנות זה מחברתו של זה? משיחה? מבילוי משותף? האם הנער מרגיש שהוא מסוגל לדבר עם הוריו? האם הם מסוגלים לשוחח איתו? אם התשובות לשאלות האלו הן לא, תהליך הריפוי של הנער והגמילה מהמסך עובר קודם כל דרך הוריו ומערכת היחסים שלהם עימו. נרצה ללמד את בני המשפחה ליצור אינטראקציות חיוביות, נעימות, מרגיעות, מקבלות ומכילות. שכאשר הילד יכבה את המסך, יהיו שם זוג הורים שמחכים לו בידיים פתוחות ועיניים פקוחות ולב רחב ונפש חפצה לפתח מערכת יחסים נעימה עם בנם. וזה משהו שאולי קל יותר לעשות כשהוא בן 4, אבל זה אף פעם לא מאוחר מדי.

 

 

Please reload

צרו איתנו קשר