על אמהות וניתוח התנהגות / קרין שטרן

8.3.2018

הרומן שלי עם ניתוח התנהגות התחיל הרבה שנים בטרם נדב, בני הבכור, נתן לי את הטייטל המחייב "אמא".

לאורך השנים טענתי בתוקף שאין קשר בין האי-הורות שלי לבין המקצוע שלי כמדריכת הורים. "לגניקולוג שלי אין רחם" אמרתי למי שהסכים לשמוע. "הידע שלי כמנתחת התנהגות הוא מבוסס מחקר וניסיון קליני, ולא מתבסס על ניסיוני האישי כלא-אמא" רטנתי כלפי מי שהופתע מגילי הצעיר ומצבי המשפחתי. לא אשכח ויכוח סוער שהיה לי עם חברה טובה, פסיכולוגית קלינית, שטענה בתוקף שכשאהיה אמא – אהיה מדריכת הורים טובה יותר.

אחר צהריים אחד במהלך ההריון הראשון שלי, בעוד האחיינים שלי מתרוצצים סביבנו, אמרה לי גיסתי האהובה בחיוך משועשע שהיא כבר מחכה לראות איזו אמא אני אהיה. לא מלחיץ. בכלל.

אז הנה אני היום, בחלוף מספר שנים בהן אני גם אמא וגם מנתחת התנהגות, מגדלת שני ילדים ותוהה בקול רם - מה זה אומר להיות אמא מנתחת התנהגות?

לפעמים נדמה לי שאחת הציפיות של גיסתי ושל הסביבה באופן כללי, היא שבתור מנתחת התנהגות ומדריכת הורים מנוסה לעולם לא אעשה טעויות. נדמה לי שמהצד לפעמים קל לחשוב שיש בידי את כל התשובות, לכל השאלות, ואני עושה את הבחירה ההורית הנכונה תמיד ובקלות רבה.

ובכן, איך אומר בעדינות, זה לא מדויק. גם אני טועה, מתבלבלת, לא יודעת. גם אני נופלת למלכודות בדמות "אבל אמא רק אחרון חביב חביבי ודי" אחרי שכבר אמרתי שסיימנו. גם אני עושה ומתחרטת. גם אני צריכה חיבוק ותמיכה ואמפתיה ושמישהו יזכיר לי שמחר יום חדש. בימים כאלו, שבהם ה"ציון" שלי בהורות הוא "מספיק בקושי", היתרון שלי כמנתחת התנהגות מסתכם בכך שאני יודעת שאני טועה ויודעת ש"אשלם על כך מחיר" בעתיד, ועדיין בוחרת לטעות, כי כרגע אני רק אני, אמא, עם כל הכוחות והאין כוחות שכרוכים בתפקיד.

הציפייה השנייה שנדמה לי שיש ממנתחות התנהגות שכמותי היא שנגדל ילדים מושלמים, שמתנהגים למופת. על זה אגיד רק - פחחח. מביך לגלות, אבל גם הילדים שלי לפעמים מתנהגים בפומבי באופן שגורם לי לשאול בקול רם "של מי הילדים האלו??" ומיד להתחבא מאחורי משקפי שמש וכובע רחב, וללחוש לקטנים שלי "תפסיקו עם זה ובואו מהר לאוטו לפני שמישהו יזהה אותי!"

מה בכל זאת אני לוקחת מניתוח התנהגות כאמא? ההבנה שלי בניתוח התנהגות פותחת לי פעמים רבות צוהר לליבם ולנפשם של גורי האדם שלי. אני מנתחת למה הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים, ומה הם צריכים ממני עכשיו. אמפתיה? הכלה? הסחה? גבול? חיבוק? ויתור? עמידה על שלי? התשובה משתנה (לפעמים שלוש פעמים בדקה) ואני מנווטת בסערות שמתחוללות בנפשותיהם של שני הפעוטות הקטנים שלי. לעיתים כאשר אני מנחה הורים, בתחילת התהליך אני מדמה בראשי את ילדיהם כסערה בים, וההורים צפים בסירה קטנה שמנסה לשרוד את הגלים. יחד אני מסייעת לאותם הורים להגיע לחוף מבטחים ולסייע לילדיהם לפתח מזג נינוח יותר. בהורות שלי הילדים שלי, כמו ילדים של אחרים, הם הגלים. אבל אני לרוב לא מרגישה שאני סירה. אני הים. אני מכילה אותם ויודעת להישאר שם בשבילם כשקשה, ולהנות איתם ומהם כשרגוע.

לעיתים אני מהרהרת במה שאמרה לי אותה חברה לפני שנים. האם באמת השתנתי כמדריכת הורים מאז שהפכתי לאמא? אולי. הפילוסוף היווני הרקליטוס אמר כי "אינך יכולה להיכנס אל אותו הנהר פעמיים". אני כבר לא אותה בת-אדם, ההורים הם לא אותם הורים, הילדים הם לא אותם ילדים. השינוי הוא חלק בלתי נפרד מהזמן שחולף והצמיחה האישית שלי כבת-אדם וכאשת מקצוע. ובכל זאת יש משהו שלא השתנה בי, וזו ההתרגשות שאני חשה כשניתנת לי הזכות ללוות הורים בתהליכים של שינוי החיים שלהם ושל ילדיהם. זו עדיין אותה ההתרגשות.

Please reload

צרו איתנו קשר