האחריות על בריונות

בשבועות האחרונים עולים לכותרות עוד ועוד תיעודים קשים על ילדים וילדות שסובלים מבריונות בביה"ס.

 

מחקרים שנערכו בישראל על תופעת הבריונות מעלים תמונה מדאיגה. בסקרים ומחקרים שנערכו בעשור האחרון בסביבות חינוכיות בישראל, עולה כי כל ילד שלישי בישראל הינו קורבן להצקה פוגעת ומתמשכת, המתבצעת בדרך כלל על ידי חבר או מספר חברים מהכיתה שלו.

 

מצבים כאלו גורמים למתחים במשולש שבין ההורים, הילדים וצוות בית הספר. בית הספר מצפה מההורים להגיב ולחנך בבית, ההורים מצפים מצוות בית הספר להגן על הילדים, והילדים בנתיים נותרים ב"תפקידיהם" כקורבנות לבריונות, ילדים שמתנהגים בבריונות, או אלו שצופים מהצד במתרחש.

 

טיפול מוצלח בבריונות נעשה גם בבית וגם בבית הספר, וכולל התייחסות לילדים כולם, בתפקידיהם השונים.

 

את הבלוג הזה אנחנו מקדישות דווקא להורים של כל אחד מהצדדים- להורים של "קורבנות" הבריונות, להורים של ה"בריונים" ולהורים של "הצופים מן הצד", אותם ילדים שעדים לבריונות מבלי לקחת חלק פעיל בבריונות או בהפסקתה.

 

למה אנחנו כותבות להורים? קודם כל, כי אנחנו מאמינות ויודעות שלהורים יש כח להשפיע על ילדיהם. ושנית, כי זאת האחריות של כולנו.

 

"הצופים מן הצד"

 

נתחיל דווקא מההורים של "הצופים מן הצד", אותם ילדים שעומדים וצופים בבריונות מבלי לקחת בה חלק אקטיבי. מדוע? 

מבלי שיהיו מודעים לכך, לצופים מן הצד יש השפעה עצומה על בריונות. כאשר ילדים צופים בבריונות ואינם מגיבים אליה – הבריון מקבל יותר כח, והקורבן נשאר לבד אל מולו. החדשות הטובות הן, שכאשר מחנכים את אותם צופים מן הצד לזהות בריונות ולהתערב כדי לעצור אותה, תופעות בריונות יורדות באופן משמעותי.

אז מה אנחנו ההורים לילדים ה"צופים מן הצד" יכולים לעשות?

 

  1. חינוך הילדים לאכפתיות, לרגישות לסבלו של החבר, לאומץ לב, לאסרטיביות ולנחישות אל מול המתעללים. איך? דוגמה אישית. זה מתחיל בנו. כאשר נראה מישהו במצוקה ברחוב, ניגש ונעזור במקום להמשיך הלאה. נסביר לילדינו באופן ברור שאנחנו לא נעמוד מנגד ונראה מישהו סובל מבלי לסייע לו.

  2. נלמד אותם מה כן לעשות וכיצד להגיב באופן פעיל. ננחה אותם שיתערבו כשהם רואים בריונות - יגשו לילדים, יעמדו לצידו של הילד שמציקים לו ויתרחקו איתו למקום אחר או ידווחו למבוגר האחראי בסביבה. ניתן להם את ההרגשה שאנחנו יודעים ומבינים כמה קשה לפעמים להיות זה שעושה משהו אחר מול כל החברה, אבל שחשוב לנסות. 
    ואם הם לא הצליחו?

  3. שישתפו אותנו. נשמור על ערוץ תקשורת פתוח בנושא, לא מטיף ולא חופר, שמראה להם שזה חשוב ושמחובתנו לעזור גם לאחרים. נשאל אותם ונתעניין: "יש ילד בכיתה שמציקים לו?", "מה דעתך שנזמין אחה"צ חבר מהכיתה שבדרך כלל פחות משתתף במפגשים החברתיים?". כשזה חשוב לנו, זה נעשה חשוב גם להם.

 

"הבריונים"

 

למה הכוונה בבריונים? איזה מילה איומה! הבן שלי – בריון??

 

אז נבהיר, ש"בריון" לא בהכרח משתמש באלימות פיזית. בריונות יכולה לכלול מגוון מעשים שבהם ל"בריון" יש יותר כוח פיזי או חברתי מאשר ל"קורבן". זה כולל מעשים כמו העלבות, התגרויות, חרם, נידוי ועוד.

 

המסר החשוב ביותר לזכור הוא שבריונות, מכל סוג, איננה גזרת גורל. זו תופעה שאפשר וצריך למנוע.

 

אז מה אנחנו ההורים ל"בריונים" יכולים לעשות?

  1. דוגמה אישית. נזכור שהילדים שלנו מסתכלים עלינו ולומדים הכל- כשאנחנו מצפצפים בכעס לנהג הרכב שלא שם לב שהאור התחלף לירוק, או צועקים על האדם שעקף אותנו בתור בסופר, זה מה שהילדים שלנו לומדים מאיתנו.

  2. לשמור על עירנות ומעורבות. עלינו להקשיב לסגנון הדיבור, לבחון את ההתנהגות, להתעניין אצל המורה בביה"ס, לשאול את השאלות הנכונות (איך הילד שלי מתנהג לחברים?) ולהיות נכונים להקשיב לתשובות, גם אם זה לא מה שקיווינו לשמוע. אם נפתור את זה באמירה שמתרצת את התנהגותו כמעשה שובבות או במחשבה ש"ככה זה ילדים" אנחנו מעבירים לילדנו את המסר הלא נכון. בואו, בריונות היא לא מעשה שובבות, וחשוב שנעביר לילד שלנו את המסר הזה.

  3. אי אפשר לפתור בריונות בבריונות. לצעוק על הילד, להעניש אותו בצורה קשה וחסרת פרופורציה, לאיים עליו, כל זה מראה לילדנו שאנחנו בעצמנו נוהגים בבריונות. במקום זאת, ננהל איתם שיחה בגובה העיניים. נבהיר באופן נחרץ שככה לא מתנהגים ושזה חייב להיפסק. נשמע מה יש להם להגיד ונקשיב באמת. נברר מה החוויה שלהם בבית הספר (לעיתים אותו הילד גם נוהג בבריונות וגם קורבן לבריונות, האם זה המצב?). נסביר שזה בסדר לא להיות חבר של מישהו, אבל שבשום אופן אי אפשר להציק לו או לפגוע בו. נסביר שמעכשיו נהיה מעורבים ונבדוק, ושאנחנו סומכים עליו שזה ישתנה. כשזה חשוב לנו זה נעשה חשוב גם להם.

 

"הקורבנות"

 

ההכרה בכך שהילד שלך סובל, ומתמודד עם קושי גדול, זאת הרגשה מאוד קשה להורה. כשמתווספת לזה תחושת חוסר אונים, הרגשה שאני לא יכול להגן על הילד שלי שנפגע וסובל באופן יומיומי מהצקות, אלימות פיזית או מילולית, מחרם ומהתכלויות, מבלי לדעת כיצד אוכל לעזור לו, זו תחושה קשה ביותר.

 

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

  1. לא להתפרק. נכון, להבין שהילד שלנו עובר משהו כזה, זה פוגע עמוק בבטן הרכה. אבל אם אנחנו נתפרק מולם, הם עלולים לא לשתף אותנו. חשוב לשמור על ערוץ תקשורת פתוח שירגישו בנוח לשתף אותנו. אם ילדינו ירגישו שהם צריכים "להגן" עלינו - זה לא יקרה. אז לנשום עמוק, ולשדר להם שאנחנו איתם. מצבם מספיק מורכב, הדבר האחרון שהם צריכים זה לדאוג גם לנו.

  2. למצוא מקום מקלט. ננסה לחפש, למצוא או ליצור את המקום החברתי שכן טוב בו לילד. זה יכול להיות חוג, תנועת נוער או מפגשים קבועים עם בני דודים ומשפחה. מקום שבו הילד מרגיש מחובר, חווה חוויות טובות וחש שייך ואהוד. מקום בטוח שמפיג את הבדידות ופשוט עושה לו טוב.

  3. נעזור לו להתאמן. להתאמן בפיתוח חברויות ובהתמודדות עם מצבים חברתיים מורכבים. בניגוד לדעה הרווחת, מיומנויות חברתיות זה לא רק כשרון מולד. זה דבר שאפשר ללמוד וכמו כל מיומנות - דורש אימון ותרגול. לפעמים, כתוצאה מהריחוק מקבוצת הילדים לילד שלנו אין מספיק הזדמנויות לתרגל התנהגות חברית, ואז כדור השלג הולך ומתגלגל לו... כשצריך, מצאו את איש המקצוע המתאים שיכול לעזור בכך, ואל תוותרו.

 

לא משנה מה תפקידו של ילדך היום (הי, זה יכול להשתנות מחר...) זכרו, אפשר לעזור. אפשר לשנות. זה בידיים שלנו.

 

Please reload

צרו איתנו קשר