איך יום אחד בגיל 35 למדתי לשחות?

יום אחד (אתמול), בגיל שלושים וחמש (וחצי), למדתי לשחות.

 

אני מניחה שאני צריכה לומר משהו על איך קרה שהגעתי לגיל הזה בלי לדעת לשחות. אני מודה שאני לא בטוחה. איכשהו בין האלף ואחד חוגים שהיו לי בתור ילדה, נגינה, רכיבה על סוסים, ריקוד בלט, ריקוד מודרני, ריקודי עם, צופים, ציור, פיסול בחימר, וכנראה עוד כמה שכבר שכחתי, כל עניין השחייה איכשהו התפספס.

 

תרם לפשלה גם סבא שלי, שיתבדל לחיים ארוכים, שהבטיח להוריי שהוא ילמד את כל ילדיהם לשחות ולרכב על אופניים. עם שלושת אחיי הוא נחל הצלחה מסחררת, אבל במקרה שלי, פחות. בחתונה שלנו סבא שלי לקח את המיקרופון ואמר לגלעד בעלי: "קרין חמודה, אבל פחדנית". הוא כנראה ידע על מה הוא מדבר.

 

אכן, עד אתמול יכולות השחייה שלי הסתכמו ביכולת מאוד טובה לא לטבוע, וכן יכולת לנוע מנקודה אחת לשנייה מבלי להכניס את הראש מתחת למים אף לא לשנייה אחת. למה? כי המחשבה על להכניס את הראש אל מתחת למים הפחידה אותי מאוד. מאוד מאוד.

 

אחת לכמה זמן אני בוחרת איזה פחד ישן נושן ומחליטה להתמודד איתו. בתור פחדנית, זה די קל למצוא פחדים כאלו בחיי. הפחד שהחלטתי להתמודד איתו אתמול היה הפחד מוות שלי מלהכניס את הראש מתחת למים. כדי להתגבר על הפחד נפגשנו בבריכה – ליאתי חברתי הטובה, נילי חברתי החדשה בתפקיד מורת השחייה, ואני.

 

עשיתי לנילי שיחת הכנה יסודית: "אני פוחדת להכניס את הראש מתחת למים. היום זה לא יקרה. אפשר לדבר על זה, להשתעשע עם הרעיון, אבל אני את הראש מתחת למים לא אכניס."

 

נילי חייכה חיוך גדול, אמרה בסדר גמור, וביקשה שאראה לה איך אני "שוחה". הדגמתי לה את היכולת שלי לא לטבוע, היא החמיאה בצורה חסרת פרופורציה, ואז הסבירה לי איך עובד כל הקטע הזה של להכניס את הראש אל מתחת למים, בלי להיחנק, לטבוע או למות. זה היה רעיון מעניין וחדשני. הסכמתי לנסות. לקחתי נשימה עמוקה, החזקתי חזק במעקה, והכנסתי את הראש אל מתחת למים. להפתעתי, נשארתי בחיים. אני לא צוחקת שזה היה מפתיע עבורי. הייתי מבוהלת. הלב שלי פעם מהר, שקלתי ברצינות לצאת מהבריכה או פשוט לבקש בנימוס שתשחרר אותי באמאשלה. אבל אז החלטתי לנסות עוד נשימה אחת. ועוד אחת. ועכשיו שתיים ברצף, עכשיו ארבע, עכשיו שש... מדי פעם נבהלתי, נבהלתי מאוד. אז עצרתי, חפרתי, התלוננתי וכשסיימתי לעשות זאת אז תרגלתי עוד כמה נשימות. כשהיה ברור לה ולי שאני עדיין בחיים ואפילו בסדר, עברנו לשלב הבא.

 

נילי הביאה לי מצוף והנחתה אותי לתרגל את עניין הנשימות בעודי עושה בריכות, ידיים על המצוף, ורגליים עושות תנועות רנדומליות במינימום מאמץ כדי שהגוף לא ישקע. וכך, לראשונה בחיי, ובלי שבכלל שמתי לב שמתי לב לגודל המאורע, עשיתי בריכה כשראשי נכנס ויוצא מהמים.

 

אחר כך עשינו בריכות כשהרגליים עושות תנועות לא רנדומליות, אלא מדויקות וטובות. הצלחה.  

 

בשלב הבא חיברנו את כל הקצוות. נילי החזיקה אותי ובעודי לא טובעת בזרועותיה תרגלתי נשימות תוך עבודת ידיים בלבד – חץ בנשיפה, תנועת חזה חזקה בנשימה. אחר כך תרגלנו נשימות תוך עבודת רגליים בלבד. ואז, עדיין בידיים שלה, תרגלתי את ביצוע כל הרצף. בלי לזוז מילימטר. ורק כשהיינו מוכנות, התכוננו לבריכה הראשונה שלי.

 

נילי עשתה לי שיחת הכנה. אמרה שאולי יהיה מבלבל, אולי מבהיל, כנראה אחזור להרגלים ישנים, לא נורא, הכל טוב, בהצלחה וביי.

 

ושחיתי. עד הקצה. נושמת, חץ בידיים, חזק ברגליים, משחררת אוויר מתחת למים ומסתכלת על קרקעית הבריכה. זה קרה! התחושה היתה עילאית, ובתכלס, לא כי שחיתי. אלא כי התגברתי על הפחד. כי כשהכנסתי את הראש מתחת למים ידעתי שזה בעצם לא מסוכן. זה כבר בכלל לא היה מפחיד, וזה אפילו היה כיף. ממש כיף.

 

נילי וליאת צחקו, שיבחו, עשו איתי סלפי (שנשאר על רצפת חדר העריכה), ויחד יצאנו לחגוג את ההצלחה שלנו. הייתי כל כך נרגשת. "נילי, איזה יופי של פירוק מטלה! עיצוב התנהגות! למידה ללא שגיאות! חשיפה הדרגתית! הקהייה שיטתית!" הרעפתי עליה את כל המושגים המקצועיים שמסבירים את התהליך שעברנו יחד בשעה האחרונה. כמי שמסייעת מזה שנים לילדים ולהורים להתגבר על כל מיני פחדים ישנים נושנים, זו היתה חוויה נעימה ומיוחדת להיות לזמן קצר בצד השני, לקבל עזרה להשתחרר מהפחד, וללמוד על עצמי משהו חדש.

Please reload

צרו איתנו קשר